מחבר הספר "השקעות לעצלנים", יזם ומשקיע בנדל"ן ובשוק ההון. בעלים של חברת "אסיף השקעות". מתופף בהפסקה (אך מיד אשוב).
בשנת 2013 נזדמנה לי שיחה נדירה, לב אל לב, עם מפעיל של מרגלים בעומק האויב, כזה שפוגשים לרוב רק על מסכי הקולנוע.
על השיחה
הוא היה שועל קרבות זקן, המפעיל הזה. מרחק של פסע מפרישה לפנסיה. רק כדי לסבר את האוזן – האיש היה רץ על גגות בשכם ובעזה בימים בהם אני הצטרפתי לשורות גן החובה.
סיפור חייו מרתק יותר מכל סרט שיצא בישראל (ולצערי, התחרות לא קשה).
“עוד מעט אתה פורש לגמלאות,” אמרתי לו, “בהסתכלות לאחור – היית חוזר על הקריירה שלך?”
“בהחלט לא.” הוא אמר לי בעצב, “המנהלים שלי מעריכים אותי, החברים מהעבודה לא מפסיקים לדבר בשבחי; אבל תראה מה זה, בסוף יוצאים לפנסיה וכולם נעלמים. בסוף מי שתבלה איתו את שארית חייך – זו האישה, והילדים. תאמין לי, הם זוכרים טוב מאוד את כל הלילות שלא הייתי בבית.”
מי שעוקב אחריי באינטסגרם כנראה זיהה שלדירה שלי הצטרפה החודש שוכרת חדשה. אין לה כסף לשלם שכירות, היא אוכלת מהאוכל שאני קונה, ולא מנקה אחריה. העוקב אהרון הגיב לי על סרטון בו רואים את הבת החדשה שלי: “החזר השקעה גרוע מאוד”
עניתי לו: “כלכלית – מדובר בהפסד ודאי.”
מפעיל המרגלים מסתכל על קריירה מפוארת ומאתגרת, ובליבו חרטה עמוקה על כל השעות שלא בילה בחיק משפחתו. העוקב אהרון צודק – ילדים הם משאבת כסף שלעולם לא תחזיר את ההשקעה.
אז למה בכלל אנחנו עושים את זה לעצמינו?
ניוזלטר פברואר – משפחה, ילדים וכסף
מישהו צריך להגיד את האמת בקול רם – ילדים זו לא השקעה משתלמת.
כשמדברים על שוק ההון, נדל”ן או עסקים – אני מנסה לבטל לחלוטין כל רגש שיקשה עלי במהלך החישוב “איך אני מרוויח מהסיפור הזה?”
אני יודע שזה נשמע רע, אבל הפרקטיקה דווקא מאוד כיפית. אפילו הניוזלטר הזה שאני משקיע בו שעות רבות בחודש, והוא מופץ בחינם – נכתב מתוך מסקנה ראציונלית. יחד עם זאת, המטרה בחיים היא לא הגדלת התשואה השנתית, אלא תחושת אושר ורווחה אישית – ואחד מהתנאים ההכרחיים להשגתם היא צבירת עושר.
ההחלטה להביא ילדים לעולם אינה מובנית מאליה, וצריכה להגיע אחרי בחינה רגשית פנימית, עמוקה וכנה. אך לאחר שאדם החליט שהוא רוצה להעמיד צאצאים, נותרה השאלה – מתי.
“כסף זה לא שיקול” יגידו משפחות מסוימות. כמובן שזו דעה לגיטימית, אבל כנראה שכסף לא יהווה שיקול מבחינת אותם הדוברים גם ברכישת נדל”ן/מחשבות על עתיד תעסוקתי/בחירת בן זוג/בחירת מסלול ההשקעה של קרן הפנסיה.
לדעתי האישית, כל אחת מהבחירות הנ”ל הן בחירות הרות-גורל שההשלכות שלהן על האושר העתידי של הבוחר – עצומות.
אנשים שמביאים לעולם ילדים כשהם לא מבוססים כלכלית, גוזרים על עצמם מספר מכות
- שעות פנאי מועטות מאוד, מכיוון שבייביסיטינג ומטפלות מעיזות לבקש שכר.
- שעות בילוי מעטות עם ילדיהם בתקופה בה קשר ההורה-ילד היא החשובה ביותר להתפתחות הרגשית של הילד (אבא שקבור במשרד עד 19:30 – לא יכול לקחת חלק פעיל בחייו של הילד)
- פגיעה בזוגיות – הורים שמג’נגלים בין טיפול בילד לבין קריירה תובענית, יבחינו מהר בשחיקת החוויה הזוגית.
- חיים בצל ההורים – אם אתם נזקקים לתמיכה כספית מההורים, תהיו חייבים להם דין וחשבון. אדם שעצמאותו חשובה לו, טוב יעשה אם ישתחרר מצילם הכלכלי של הוריו במהרה.
הרשימה כל כך ארוכה, שבכל פעם שסיימתי לכתוב סעיף, נדמה היה לי שעולים בראשי עוד שניים. אך כמו שבית הלל הצליחו לסכם את כל התורה במשפט אחד – אנסה לסכם את כל הסעיפים הללו ל-
הורה טוב זה הורה שטוב לו.
ואדם שטוב לו, זה אדם שלא צריך להשאר עד 19:30 בעבודה כי הוא חייב לשלם חשבונות.
– “אבל אני אוהב את העבודה שלי!”
יופי! אני לא מדבר עליך! אני מדבר על מי שחייב לעבוד עד מאוחר כדי לשלם חשבונות. יש הבדל גדול בין מי שעבודתו מתדלקת אותו בליבידו (libido), לבין מי שעובד כי הוא רוצה משכורת. הייתי גם שם וגם שם, ואני לא מתבייש באף אחד מהעבודות האלו. אבל מי שלא נהנה מעבודתו, יהיה טבעי אם ירצה להשתחרר ממנה.
– “אז מה אתה מציע? קשירת חצוצרות?”
לא, מה הקשר? אני בעצמי השרצתי. אסביר את הבעיה ואת הפיתרון:
גדלתי ביישוב של קרייריסטים. רבים סביבי גדלו בבית בו לא היו הורים מהבוקר עד שעה מאוד מאוחרת בערב. אותם ילדים פיתחו הרגלים טובים (כמו בישול) אך הרבה מאוד מנזקי הקרייריזם ניכרו בהם. חלקם זכו להכיר מודל זוגיות בלעדי של שני אנשים עייפים ועצבניים שחוזרים מהעבודה ומנסים לזרוק האחד על השני את נטל קיומם. סוג אחר של רעל קרייריסטי הוא הפיצוי הרגשי שההורים מנסים לפצות בעבור העדרם, לרוב מדובר במתנות שניתנות ללא סיבה שגורמות לילדים לאבד תחושת ערך.
אבא משקיען זה אבא שיש לו זמן
תא משפחתי הוא לא עסק, אבל הוא בהחלט יחידת P/L (“יחידת רווח-הפסד”) עצמאית. בניגוד לעסק, בתא המשפחתי שיקולים שהם לא קרים, כמו למשל – כמה תסביכים פסיכולוגיים הילדים שלכם הולכים לאכול (שימו לב ששאלתי כמה, ולא אם).
בהנחה שבסופו של דבר צריך לשלם חשבונות, אבל חשוב גם להקדיש זמן ואנרגיות לחיי המשפחה – השאיפה שלי הייתה שכשאביא ילדים לעולם, בת הזוג שלי ואני נעבוד במצטבר 150% משרה.
[[כלומר – אם אשתי תעבוד 100% משרה, זה משאיר לי 50% (או ההיפך)]]
האם זה הכי טוב מבחינת הכנסה? לא בטוח, אבל זה מותיר מספיק זמן ואנרגיות כדי להשאיר נוכחות הורית בבית.
כמובן שזה לא כלל אצבע, ולא כל משפחה יכולה להרשות זאת לעצמה. יכולות גם להיות דעות אחרות וזה בסדר. אבל מי שירצה ליישם זאת יצטרכו לבחור לפחות באחת משתי האופציות:
- להתחיל לחסוך אגרסיבית ולהשקיע בשלב מאוד מוקדם (שנות ה-20 המוקדמות של חייהם) ולהביא ילדים לפחות 12 שנים לאחר מכן.
- ללמוד מקצוע בשלב מוקדם של החיים, במטרה להפוך לעצמאי באותו התחום.
שתי האפשרויות האלו אינן פשוטות, ומצריכות תכנון מוקדם. אבל התוצאה של שתיהן זהה – תפיסת בעלות על הזמן שלכם. וכשיש לכם בעלות על הזמן שלכם – זה הזמן הטוב ביותר להתחיל להשריץ.
בן 31 שיש לו תיק השקעות מנייתי בשווי 955,000 ש”ח לא צריך לדאוג לגבי העתיד באותה המידה של מי שאין לו נכסים מניבים.
מעצב גרפי עצמאי שגובה 250 ש”ח לשעת עבודה צריך לעבוד הרבה פחות מאשר מעצב גרפי שכיר שמרוויח 70 ש”ח לשעה.
זה חשבון פשוט, ושורת הרווח – היא הזמן שיש להורה עם משפחתו.
אז האם כסף היווה עבורי שיקול בהבאת ילדים לעולם? התשובה היא – חד משמעית כן. אבל כמו בחיים עצמם, גם כאן, הכסף הוא רק האמצעי. המטרה היא לתת לילדים את הגירסה ההורית הטובה ביותר שלי – אבא רגוע שיש לו זמן. מקווה שאצליח ביתר הפרמטרים ההוריים.
